<h1>תוספות ר"י הלבן על יומא</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתקינין כהן אחר תחתיו. לא הוה ידע ר' מאי תיקון היו עושין לו אלא ייחוד בעלמא שהיו מייחדין כהן אחר לכך ומזהירין בו שלא יטמא בשום טומאה, דהפרשה לא היו עושין בו כדאמר' בגמ' א"כ ליתני או אידי ואידי מתקינין או אידי ואידי מפרישין. אמרו חכמים א"כ אין לדבר סוף. אסיפא פליגי רבנן דלא חיישי לשמא תמות אשתו דא"כ אף באותה אשה אחרת שיתקינו איכא למיחש נמי לשמא תמות גם היא ואין לדבר סוף, אבל ארישא דמתקינין לו כהן אחר לא פליגי, ובגמ' פריך ורבנן נמי הא קא חיישי לשמא ברישא ומתרץ.
גמ'. שכל מעשיה בכלי אבנים וכלי גללים כו'. כלומר כל כלי תשמישה היו של אבנים ושל גללים ושל אדמה, כלי גללים דצפיעי בקר משמע, במס' מנחות בפ' ר' ישמעאל [ס"ט ע"ב] דקא מסיק התם בעי רמי בר חמא פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו ודייק התם למאי אילימא לבטל טומאתה תנינא כל הכלים יורדים כול' ומסיק לא צריכא דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה [מי] הוי עיכול והוי לי' [כ]כלי גללים, היינו משמע דכלי גללים קרי לדבר הנעשה מן הריעי שלבהמה.
כלי אדמה. נר' לר' דקרי [כן] לכלי חרש שלא נתגבל כבשנו כל הצורך אלא רק מעט נתגבל ונעשה כלי (חרס) [דלא] חשיב כלי חרס כל זמן שלא נתגבל כל הצורך, ובספרי [חקת פמ"ט] מפיק להו מקראי דלא מקבלי טומאה והכי תניא בפרש' פרה וכל אשר באהל יטמא שומע אני אף קש וחריות ועצים ואבנים ואדמה במשמ' ת"ל ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל כל הכלים יצאו כו', ועדיין כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה במשמע ת"ל במעשה מדין וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו, כלומר יצאו אילו שאי[נ]ן כלי עור וכלי עץ.
דתנן מטמאין היו הכהן השורף את הפרה. ובתוספתא דפרה [פ"ב] תניא ישמעאל בן פיאבי שרף [שתים כו']. כי היכי דליהוי בה היכירא. כלומר שיהא משים על לי[בו דחט]את קרייה רחמ', [ושייך] בה מקצת פסול חטאת, שאם שחטה שלא לשמה או קיבל והיזה שלא לשמה פסולה [כ]חטא[ת], דתנן בשחיט' קדשים [זבחים ב' ע"א] כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כש[רין] חוץ מן הפסח והחטאת, וגבי פרה נמי תנן במס' פרה [פ"ד מ"א] פרת חטאת ששחטה שלא לשמה קיבל והיזה דמה שלא לשמה פסולה, להכי
תקינו לה רבנן לשכה צפונה מזרחה, שיהא ניכר שיש בה מעשה חטאת דטעונה צפון, ובצפון ממש אינה נשחטת דגזיר' הכת' הוא, [ותקינו לה גם מזרח דגזרת הכתוב הוא] והזה אל נוכח פני אהל מועד בהזאת דמה יהא עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו שלהיכל שהוא בכותל מזרחי. מ"ר.
ריש לקיש אמ' כל המקדש כולו קרוי בירה. ריש לקיש לא בא לחלוק על ר' יוחנן בהא [דאותה לשכה], דאותה לשכה היתה ודאי בהר הבית לא בעזרה, דהא אי איפשר לומ' שתהא אותה לשכה עומדת בעזרה במקום קדוש, וכהן שהיו מפרישין אותו שם, היה ישן כל ז' ונוהג קלות ראש במקום קדוש, ועוד שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, אלא אהא פליג עליה, דר' יוחנן [אמ'] מקום היה בהר הבית ובירה שמו, משמ' דאותו מקום בלבד קרוי בירה ולא יותר, ור"ל אמ' כל המקדש נמי הוה קרוי בירה.
<h2>דף ב:</h2>
אימא צוואה דיום הכיפורים. ואע"פ דלכפר כבר כת' יש לומר דלכפר אכפרה דשאר קרבנות קאתי, אינמי לשאר רגלים כדלקמן [ד]קא פריך ואימ' כפרה דקרבנות והשתא נמי בהא קאי, כלומ' אימ' צוואה דיום הכיפורים ולכפר לאו ליום הכיפורים אתי אלא לשאר קרבנות או לרגלים. מ"ר. בית אב מיהא תיבעי פרישה. דכל בית אב היה יודע ומכיר את יומו כדאמ' במס' תענית [י"ז ע"א] היודע בית אב ומשמרת שלו אסור לשתות ביין [כל אותו היום, אינו יודע בית אב ומשמרת שלו אסור לשתות ביין] לעולם, מכלל שהיו יודעין כל אחד יומו. לאפוקי קרבנות דיומא איתנהו ויומא [ליתנהו]. ואע"ג דתמיד היה בכל יום מיהו אינו קרוי דבר שקבוע לו זמן הואיל שהוא בכל יום ואין לו קביעות. ה"ג אע"ג דשמיני רגל בפני עצמו הוא הני מילי כול'. ול[א גרסינן] אפי' למאן דאמר שמיני רגל בפני עצמו הוא, דהא דברי הכל הוא דשמיני רגל בפני עצמו הוא.
<h2>דף ג.</h2>
(פייס) פ'ז'ר' ק'ש'ב'. פייס בפני עצמו, בשאר ז' ימי החג שהפרים וכבשים מרובים לא היו צריכים בפייס שכל המשמרות היו שונות ומשלשות בהן כדאמ' במס' סוכה [נ"ה ע"ב]. אבל ביום השמיני שקרבנותיו מועטין פר אחד ואיל אחד כבשים וגו', לא היו מגיעים לחילוק כל המשמרות והיו צריכין לפייס. רגל לעצמו, שאינו נוהג בו לולב וערבה וסוכה כשאר ז' ימי החג. שיר בפני עצמו, בירוש' מפר' [סופרים פי"ט] ביום השמיני היו אומ' למנצח על השמינית. מ"ר. ברכה בפני עצמו, יש מפרשי' ברכת קידוש שמזכירין את יום שמיני חג העצרת הזה. ועיקר הוא פי' הקו'.
דתנן מי שלא חג יום טוב הראשון חוגג והולך כול'. מכלל שעיקר חגיגה אינה אלא ביום ראשון, וכולן טפילין לו לתשלומין אף יום שמיני. לאפוקי עצרת דשני אילים נינהו. תימ' לר' אמאי לא אמ' לאפוקי עצרת דשני פרים נינהו למוספין, דהא האי דאמ' ר' אבא דנין פר אחד ואיל אחד, משמ' דפר ואיל שלמוסף יום הכיפורים קאמ', האמורים בפרשת פינחס בחומש הפיקודים [במדבר כ"ט], הקריבין עולות, ולא פר חטאת ואיל האמורין באחרי מות בחובת היום [ויקרא ט"ז], מדקא פריך הניחא למאן דאמ' איל אחד כול', היינו מדניחא ליה אליבא דמאן דאמ' איל אחד הוא, מכלל דבשלמוספין מיירי ר' אבא, דלמאן דאמ' איל אחד הוא שלמוסף קאמ' דהוה, היל' הוה ליה למימ' טפי לאפוקי עצרת דשני פרים נינהו למוספין, ולא הוה מצי לאקשויי הניחא למאן דאמ' כול', אבל השתא תימ' דמשני אלים דחובת היום שלעצרת, מביא ראיה לאיל אחד דמוספין דיום הכיפורי', ובעצרת נמי איל אחד הוא למוספין בפרש' פינחס [במדבר כ"ט], ואילו לא הוה האי דקא מקשי הכי, הניחא למאן דאמ' איל אחד הוא, היינו יכולים לומר דר' אבא בפר אחד ואיל אחד האמורים באחרי מות מיירי, אותו פר ודאי לחובת היום הוא קרב חטאת, ושלמוספין לעולם עולה, ולפיכך לא אמ' לאפוקי עצרת דשני פרים נינהו, משו' דשני פרים דעצרת דמוספין נינהו, אבל לחובה פר אחד הוא נמי בעצרת כת' באמור אל הכהנים [ויקרא כ"ג], וממוספין לחובת היום לא בעא לאייתויי, אלא משני אילים דעצרת דבאין נמי לחובת היום, היינו הוה אתי שפיר, אבל השתא דמקשי הכי הניחא למאן דאמ' איל אחד הוא משמע (איל אחד הוא משמע) ליה דר' אבא בפר ואיל שלמוספין דיום הכיפורים איירי, ועכשיו יש לתמוה דקא מייתי משני אילים דעצרת הבאין לחובת היום ושביק [למייתי] משני פרים דעצרת דנמי מוספין נינהו.
דתניא ר' אומר איל אחד האמור כאן הוא האמור כול'. ותימ' אליבא דר' אמ[אי] שנה הכת' באיל דיום הכיפור' בחומש הפיקודים יותר מכל שאר קרבנות, דכל הקרבנות שנאמ' בחומש הפיקודים אינן אותן האמורין בקדושים תהיו דאותן שלקדושים תהיו הן דחובת היום, ושלחומש הפיקודים הן דמוספין, ושבעה כבשים שלעצרת האמורין בקדושים תהיו ונשנו בחומש הפיקודים, לא תטעה לומר כולן אחד הן אלא נשנו שני פעמי', דבתורת כהנים [ספרא אמור פ"י] וגם בסיפרי [במדבר קמ"ט] תניא בהדיא יכול שבעת כבשים ושעיר האמורים בחומש הפיקודים הן שבעת כבשים ושעיר האמורין כאן, כשאתה מגיע לפרים ואילים אינן הן, אלא אילו קרבנות בגלל הלחם ואילו קרבנות בגלל היום. כלומ' כשאתה מגיע לפרים ולאילים לא מצית למימר דאותן הן, דבחומש הפיקודים כת' פרים שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה וגו', ובקדושים [תהיו] כת' פר אחד ואלים שנים ושבעה כבשים, היל' בכבשים אחרים ושעיר אחד כת' בחומש הפיקודים, ובכבשים אחרים ושעיר אחד כת' באמור אל הכהנים, ואותן שבאמור אל הכהנים לחובת הלחם דכת' והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו', ואותן שבחומש הפיקודים באין למוספין בגלל היום, ונמצאו י"ד כבשים קריבין בעצרת, היל' יש לתמוה אליבא דר', אמאי שנה הכת' באיל דיום הכיפורי' טפי מפר (חטאת) דיום הכיפורי' ומכל הקרבנות. גימגום.
דנין פר ואיל שלו מפר ואיל שלו לאפוקי ראש השנה דקרבן ציבור נינהו כול'. תימ'... [דהש]תא בעי למילף דוקא משלו ולעיל כדהוה בעי למילף לעצרת ולא הוה חייש להא דדעצרת הן נמי שלציבור, מיהו איכא למימ' דהתם גבי עצרת אית ליה פירכא אחרינא לא חש להאי פירכא דנין שלו משלו לאפוקי עצרת דציבור נינהו, וכן לכל הנך דלעיל דהוה בעי למילף לחג המצות וחג הסוכות, בכולהו הוה מצי למיפרך דנין שלו משלו כו', אלא דאית ליה פירכא אחריתי.
<h2>דף ג:</h2>
והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו למה לי ש"מ כו'. הכא לא היה צריך להאי קרא, דהא מהנך תרי קראי בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת וגו' [ויקרא ט"ז], ומאת עדת בני ישראל יקח שני וגו' [שם], איכ' למילף דלאו משלציבור הן באין, אלא בשבועות [י"ד ע"א] דריש ליה להאי והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו [ויקרא ט"ז] דלמעוטי שאר אחיו הכהנים קאתי, דאינו בא משלהן אלא משלאהרן, ואע"ג דאינהו נמי מתכפרין בו, והכי תניא התם בפרק קמא [י"ד ע"א] אשר לו משלו הוא מביא ואינו מביא משלציבור יכול לא יביא משלציבור שאין הציבור מתכפרין בו אבל יביא משלאחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרין בו ת"ל אשר לו, ואיידי דהתם מייתי ליה למעוטי שאר כהנים אייתי ליה נמי הכא [מיהו הכא] לא הוה צריך לאייתוייה. מיהו תימא דהתם תרויהו ממעט מיניה מאשר לו לחודיה ואינו בא לא משלציבור ולא [משלאחיו הכהנים] ולא מייתי התם בזאת יבוא אהרן אל הקדש, והכא מייתי לכולהו. גימגום. לאפוקי עצרת וראש השנה דתרויהו עולות נינהו. דכל המוספין קריבין עולות. אי מה מילואים כל הכת' בהן מעכב בהן הכא נמי כו'. בירוש' [פ"א ה"א] דייק אהא טובא מאי מותיב ליה ריש לקיש לר' יוחנן אי מה מילואים מעכב, וכי לא מצינו דבר מעכב למד מדבר שאינו מעכב [ודבר שאינו מעכב למד מדבר מעכב] והא ילפי' ומלק והקטיר מה מליקה בראש מזבח אף הקטרה בראש המזבח, מליקה מעכבת ואין הקטרה מעכבת, ועדיין מביא שני דברים לשם, שלמידין דבר שאינו מעכב מדבר שהוא מעכב, ואינו מתרץ לשם כלום. מ"ר. מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס למחנה שכינה כו'. כלומ' ששת ימים יתירא הוא דהוה ליה למיכתב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ויקרא ה' למשה ביום השביעי ולא יותר וממילא ידענא דששת ימים כסהו, אלא ששת ימים לבנין אב קאתי.
<h2>דף ד.</h2>
במה [שאמור] בענין דמלואים כו'. בירוש' דייק [פ"א ה"א] והוא [אמור] בעניין בתמיה, כלומ' היכן מזכיר עניינא דמילואים בבזאת יבא [אהרן] דמילואים הוא. מ"ר. (אהרן), ומתרץ התם אלא מכיון שמיתת שני בני אהרן [אמורה] בעניין ולא מתו אלא במילואים כמה שאמור בעניין, כלומ' כיון שמזכיר למעלה מיתת שני בני אהרן — אחרי מות שני בני אהרן — והא לא מתו אלא במילואים, היינו ענינא. ת"ש כאשר עשה ביום הזה צוה ה' וגו'. כלומ' להכי אצטריך למילף מתרי קראי, דאי לא הוה יליף אלא מחד מיניהו, או מבזאת יבא אהרן או מכאשר עשה ביום הזה, הוה אמינ' יום הכיפורי' קמא הוא דבעי פרישה, אינמי כהן גדול קמא, אבל השתא דכתיבי תרי קראי ש"מ דלאייתויי לדורות (ל)עולם שיהא טעון פרישת שבעה.
<h2>דף ד:</h2>
במקום גילה שם תהא רעדה. כלומ' במקום גילה דהיינו תורה שמשמחת לב אדם דכת' [תהלים י"ט] פיקודי ה' ישרים משמחי לב, שם תהא רעדה. עשרים וארבעה דסיון ושיתסר דתמוז מלו להו ארבעין יומין בשביסר נחית כול'. וליל דשביסר היתה משלמת ליל שבעה דסיון והוו להו ארבעין יומין ולילות שלימין.
<h2>דף ה.</h2>
כאילו לא כיפר וכיפר. במס' (מנחות) [זבחים] בפ"ק [ו' ע"א] משמע דהאי לא כיפר דקאמ' כלומ' לא כיפר מידי עשה דסמיכה, שלא קיים מצות סמיכה, אבל אשאר כיפר, והוא הדין יש לומ' בתנופה לקמן, וסמיכה היינו וידוי שהיו מתוודים בשעת סמיכה, על חטאת עון חטאת, ועל אשם עון אשם, ועל עולה עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני ומחלוקת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא הוא בעולה לקמן, בפ' אמ' להם הממונה [ל"ו ע"א], ור' עקי' אמר אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה, אבל על שלמים לא הוה ידע ר' מה היו מתוודים, ונר' דעל שלמים היו מתוודים כמו על העולה למר כדאית לית ולמר כדאית ליה.
ולדורות מנלן דלא מעכבא דתניא וכפר הכהן אשר ימשח אותו כול'. בתורת כהנים [אמור פ"ב] יליף ליה מקרא אחרינא, מוהכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה [ויקרא כ"א], (מה ת"ל) דלא מעכבא ריבוי שבעה ומשיחה שבעה לדורות, והכי תניא התם, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה מה ת"ל לפי שנ' שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו שיכול אין לי אלא שנמשח שבעה ונתרבה שבעה, נמשח שבעה ונתרבה יום אחד, [נמשח יום אחד ונתרבה שבעה, נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד] ואפי' שעה אחת מניין ת"ל אשר יוצק על ראשו שמן המשחה אפי' שעה [אחת], ומלא את ידו ללבוש את הבגדים אפי' שעה אחת, ואע"פ שאמ' בקונטרס לא גרסי' ואפי' שעה אחת, אנו חזינן דהתם נמי גרסי' הכי. מ"ר.
<h2>דף ה:</h2>
כאשר צויתי. גרסינן. ועשירית האיפה. שהיה בין כהן גדול בין כהן הדיוט מביא ביום חינוכו ומצוה היא, אבל אינה מעכבת שאם לא הביא ועבד עבודתו כשיר'. בשלמ' מכנסיים כתיבי בעניינא דבגדים. כלומ' בשלמ' מכנסיים אי[כא] לרבונייהו דכתיבי בעניינא דבגדים [ד]בכל מקום מכנסיים בכלל שאר בגדים [ו]הואיל דכל שאר בגדים כתובין באותה פרשה דוזה הדבר הדין נותן לרבויי אף למכנסיים נמי מוזה הדבר, דלא מצינו מכנסיים חלוקים [משאר מיני] בגדים, אבל עשירית האיפה היכי נרבה, מה עניין עשירית האיפה אצל בגדים. מאי דהוה הוה. משו' דידע תלמודא דלבסוף לא מיבעיא ליה, אלא למיסבר קראי קא מיבעיא ליה להכי קא מסיק הכי מאי דהוה הוה ולאו דוקא שהרבה דברים בתלמוד מפרש מה שכבר עברו, אלא כך הוא שיטת התלמוד במקום שיודע שלבסוף בענין אחר קא מיבעיא ליה. בכתונת ומצנפת דכולי עלמ' כו'. והוא הדין לחושן ואפוד ומעיל וציץ, אלא [נקיט] כתונת ומצנפת דהנך נהיגי בין בגדול בין בהדיוט, והוא הדין למכנסיים אלא משו' דלא כתיבי בהדיא לא נקיט להו.
<h2>דף ו.</h2>
הכי קאמ' מביתו למה פורש. לא יתכן לפרש כפי' הקונט' דפירש הכי מיבעיא ליה מאשתו למה פורש תהא אשתו עמו שהרי לשכת פרהדרין לא היתה קדושה כול', דהא אותה לשכת פרהדרין היתה עומדת בהר הבית ואמרי' [כלים פ"א מ"ה] דבעל קרי אינו נכנס להר הבית וכל שכן להשתמש לשם דאסור, דשכבת זרע הינו קרי. ויש מפרשי' דהכי קא מיבעיא ליה למה לא ייחדו [לו] חדר אחד בביתו שיהא לשם מפורש, ויהא משמש שם עם אשתו, והא נמי לאו מילתא היא, דהא מהפרש מילואים ילפינ', והתם כת' ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, משמע בלישכ[ה] לפני אהל מועד. אבל בירוש' [פ"א ה"א] מש' דהכי קאמ', מביתו למה פורש, למה אינו בא להשתמש עם אשתו ויטבול משכבת זרע, ושוב היה חוזר ללשכה, דהפרשת מילואים נמי לא היה אסור לבוא לבית לגמרי, כך משמ' בירוש', וגירס' ירוש' הכי איתא, פירש בן בתירה שמא יבוא על אשתו נידה ויידחה כל שבעה, ויש' חשודין על הנידות בתמיה, כי האי דתנינן תמן, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש חייב, שיציאתו הנאה לו כביאתו, וההוא שינויא נמי דמי [להך] שינויא דידן שמא תמצא אשתו ספק נידה. ושוב מסיק התם, אישתכח את מה דאמ' ר' יוחנן צריכה לבן בתירה, ומה דאמ' בן בתירה צריכה לר' יוחנן, אילו אמ' ר' יוחנן ולא אמ' בן בתירה, הוינן אמרין ישמש מטתו וישן לו בלשכת פרהדרין, הוי צורכה למה דאמ' בן בתירה [ואילו] אמ' בן בתירה ולא אמ' ר' יוחנן הוינן אמרין [יפרוש ממטתו] וישן לו בתוך ביתו, הוי צורכה [למה דאמ' ר' יוחנן וצורכה] למה דאמ' בן בתירה, ומשם דקדק ר' לפרש כך בכאן, מביתו למה פורש כמו שכת' למעלה, דמדקא מסיק התם הכי, אילו אמ' ר' יוחנן ולא אמ' בן בתירה הוינן אמרין ישמש מטתו וישן לו בלשכת פרהדרין, מכלל דבן בתירה משום הך טע' איצטריך למימ' שמא תמצא אשתו ספק נידה, דלא תימא מדר' יוחנן ישמש מטתו וישן לו בלשכת פרהדרין, הילכך הכי נמי האי דקאמ' מביתו למה פורש, הכי משמע דקאמ' למה אנו פורשים [אותו] מאשתו ישמש מטתו ביום ויטבול מבעוד יום ויעריב שמשו ויבא ללשכה, דהא ר' יוחנן לא משמע דאסיר, ומתרץ ר' יהודה בן בתירה שמא תימצא אשתו ספק נידה, והיינו נמי כמו שמתרץ לשם. מיהו צריך לפ' כמו שפירשנו למעלה, שיטבול את עצמו משכבת זרעו מבעוד יום, ושוב היה חוזר ללשכה לערב, דבעל קרי אינו נכנס להר הבית.
אבל בחד אחר מודו ליה. דהתם משמ' במס' נידה [י"ד ע"א] דבנמצא על שלה מיד דהיינו אותיאום מביאין חטאת ובנמצא בחד אחר דהיינו לאחר אותיאום מביאין אשם תלוי הואיל דמביאין אשם תלוי מספיקא הוא [הלכך] הדין נמי דמטמאה את בועלה מספק. כגון דמפרשי' ליה שעה אחת לשקיעת החמה. ובעל כרחין אית לן לפרש כגון שיטבול מיד ויטהר מקירויו שבעל שכבת זרע אסור ליכנס בהר הבית ללשכה, ואית לן למימר דאע"פ שטומאת בועל נידה עדיין עליו פוקעת ממנו טומאת קירויו בטבילה. והאי דקאמ' כגון דמפרשי' ליה שעה אחת סמוך לשקיעת החמה היינו הפרשת תשמיש המטה מאשתו אבל נכנס ללשכה לא היה עד לאחר שקיעת החמה שאם בעל אותו היום אע"פ שטבל אסור ליכנס להר הבית עד הערב שמש מדרבנן, הכי אמרי' בפסחים פ' האשה [צ"ב ע"א] מאי חצר חדשה שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לוויה, ובהרבה מקומות מביא אותה טענה, והרבה בדוחק יבוא היאך תיפקע ממנו טומאת קירויו וטומאת בועל נידה עדיין עליו, והאי דקתני במתני' שהיה עובד עבודה כל אותן שבעת ימים היינו בדאיפשר שלא נמצא בועל ספק נידה.
<h2>דף ו:</h2>
ועד שאתה מפרישו מטומאת מביתו הפרישו מטומאת מת. לא נראה לר' מה שפי' בקו' ולא יהיו כל אדם נכנסין אצלו שמא ימות מת עליו, דגוזמא הוה מיבעיא וכי כל אדם בחזקת מיתה הוא עומד. אלא כך נראה לר' דאשינויא דשני משו' שמא תמצא אשתו ספק נידה קא מיבעיא ליה למאי איצטריך לשנויי הכי לימא משום מת היו מפרישים אותו מביתו דבבית שכיחא טומאת מת אבל בלשכה לא שכיחא.
<h2>דף ז.</h2>
ואם אין שם אלא [היא אומרין] לו הוי פיקח ושתוק. בתוספתא דמנחות [פ"ג] קתני להך בריית' ובהרבה דברים מיירי התם בכי הך גוונא בשתי הלחם במנחת כהנים ובמנחת כהן משיח ובסידרי לחם הפנים ובבזיכי לבונה ובמנחת פרים ואלים וכבשים דלקמן ולא קתני בכולהו אומרין ומביאין אחרת תחתיה בר מהך מנחת העומר ומנחת פרים אלים וכבשים דלקמן דקתני הכי אומרין ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא כול', ובאינך אחריני לא קתני אלא אומ' לו הוי פיקח ושתוק (נר' לר' דהיינו טעם משו' דלא איפשר למיתני בהן אומ' ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא כול' ובאינך אחריני לא קתני אלא אומרין לו הוי פיקח ושתוק). נר' לר' דהיינו טעם, משו' דלא איפשר למיתני בהן אומ' ומביאין אחרת תחתיה, דאפיית לחם הפנים ושתי הלחם אין דוחין לא שבת ולא יום טוב, ואם נטמאו בשעת הקרבה אין תקנה להביא אחרים, דהקרבת שתי הלחם היו ביום טוב, ובבזיכין נמי לא שייך לומ' להביא אחרים אם נטמאו בשעת הקטרתן בשבת, דאחרים אינן כשירין להקטיר אלא אותן שהיו עם לחם הפנים כל השבת אבל בעומר ומנחת פרים ואלים וכבשים דדוחין את יום טוב שייך למיתני בהו אומ' ומביאין אחרת תחתיה, אבל במנחת כהן משיח תימה לר' אמאי לא קתני אומרין ומביאין אחרת תחתיה דהא אפיית חביתי כהן משיח דוחה שבת ויום טוב.
מאי לאו פרים ואלים וכבשים דחג. הוא הדין לכל שאר מוספי רגלים דמנחתם כולה לגבוה אלא משו' דבחג איכא ריבוי פרים וכבשים טפי משאר רגלים נקט ליה. לא פרים פר דע"ז דאע"ג דציבור הוא כיון דלא קביע ליה זמן מהדרינן. תימ' לר' א"כ אמאי אומ' לו הוי פיקח ושתוק, הא לקמ' משמע בפרק הוציאו לו את הכף [נ' ע"א] [דפר] דע"ז אינו דוחה את הטומאה, דמייתי בריית' דקתני אמ' לו ר' יעקב והלא פר העלם דבר שלציבור ושעירי ע"ז וחגיגה דקרבן ציבור ואין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה ולסוף קא מסיק אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפי' דיחיד, וכל ש[אין] זמנו קבוע איננו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אפי' דציבור, ופר דע"ז היינו פר דהעלם דבר שלציבור. גימגום.
באילו שלאהרן דאע"ג דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן. תימ' לר' מאי טעמ' דרב נחמן דיהיב חילוק בין יחיד לציבור בדחויה והותרה, הא תרוייהו יחיד וציבור מחד קרא ילפינן דדחו טומאה היכא דקביעה להו זמן מבמועדיכם, במועדו אפי' בשבת, במועדו אפי' בטומאה, בפסחים בפרק כיצד צולין [ע"ז ע"א] ואילו של אהרן בכלל הוא. ואי בציבור להיתר ממש דרשינן ליה הוא הדין ליחיד, והיכי פלגינן למידרש לציבור במועדיכם אפי' בטומאה להיתר, וליחיד לידחייה, ואי מפסח יליף ליחיד דיחיד בפסח אינו דוחה את הטומאה אע"ג דקביע ליה זמן, אם כן אפילו לא תהא דחוייה לגמרי, דומיא דפסח, מיהו מפסח ליכא למילף דהתם תורה נתנה ליחיד זמן אחר דנדחה לפסח שיני ואין לו קביעות זמן כולי האי, מכל מקום בהא איכא למיתמ[ה]א מהיכן יליף רב נחמן דחלוק יחיד מציבור לענין טומאה. כי תניא ההיא בדיחיד. בדציבור ובדאיכא שיריים לאכילה לא מצי לתרץ דמכל מקום ריצוי לא הוה בעי הואיל דטומאה היתר הוא בציבור.
(ב)כבשים בכבש הבא עם העומר. תימ' לר' דהשת' מוקי להאי מנחת כבשים לאו במנחת כבשים ממש [דכליל] הוא אלא במנחת העומר [דשיריה נאכלין ומנחת העומר] תנא לה כבר לעצמה לעיל ותרוייהו בהדי הדדי מיתני להו בתוספתא דמנחות [פ"ג]. גימגום.
<h2>דף ח.</h2>
הרי זה לא ירחוץ. פי' בקו' שלא ימחקנו... ולא נר' לר' אלא טעמיהו דרבנן משו' דאסור לעמוד ערום בפני השם, ומשו' מחיקה ליכא איסורא דלא תעשון כן לה' כת', עשייה היא דאסיר גרמא שרי, הכי משמ' במס' שבת [ק"כ ע"ב] בפרק כל כתבי הקדש. וקיימ' לן דבטבילה בזמנה מצוה קא מפלגי. דהכי מוקמינן להו לפלוגתייהו במסכת שבת [שם] דאי איכא גמי אפי' ר' יוסי מודי דכורך עליו, אלא בדליכא גמי [בידו] ובעי לאהדורי עלה פליגי [דרבנן] סברי טבילה בזמנה לאו מצוה היא ומהדרינן [עליה], ור' יוסי סבר מצוה היא ולא מהדרינן. טבילה בזמנה. מה שפי' בקו' דכת' וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ, לא בא זה [אלא ללמד] על הטבילה שתהא ביום השביעי והזאה נמי מקשינ' לטבילה, לא הוה ידע ר' מהו דהא וחטאו אהזאה כת' וביה כת' ביום השביעי, נמצא שעיקר הזמן אהזאה כת', ומאי קאמ' לא בא זה אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום [ה]שביעי והזאה מקשינן לטבילה.
אלא דכולי עלמ' הני תנאי אמרי טבילה בזמנה מצוה כו'. תימה לר' יוסי הואיל דאית ליה טבילה בזמנה, הרי צריך כהן לטבול כל ז' מספק, ומה תועיל טבילה בלא הזאה הואיל ואין מזין עליו אלא שלישי ושביעי בלבד, דהא טבילה שקדמה להזאה אינה טבילה, ובסיפרי מפיק ליה בהדיא מקרא דאינה טבילה, והכי תניא וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב מה ת"ל לפי שהייתי אומ' אם קדמה טבילה להזאה יצא, ת"ל וחטאו ביום השביעי ואחר כך וכבס בגדיו ורחץ במים לומ' שאם טבילה קדמה להזאה (אינה טבילה, ובסיפרי מפיק ליה בהדיא מקרא דאינה) לא יצא, תריץ דזמן טבילה אינה [אלא] לאחר הזאה דהכת' תלאה אחר הזאה, וכל זמן שלא הזה לא חל עליה זמן טבילה ואין לו מצוה לטבול כל זמן שלא הזה היל' לר' יוסי הואיל דלית ליה הזאה בזמנה מצוה ואין מזין עליו אלא שלישי ושביעי הכי נמי אין לו מצוה לטבול אלא שלישי ושביעי לאחר הזאה ואין צריך טבילה נמי אלא שלישי ושביעי.
מ"ר. מעלה בעלמא היא. משו' דטהרת כל הציבור היא.
<h2>דף ח:</h2>
היל' כהן גדול ביום הכיפורים דלאו בדידן תליא מילתא [אלא בקביעא דירחא תליא מילתא] בתלתא בתשרי כול'. ואי מתרמי בשבת ערב יום הכיפורי' נר' לר' שהיה ראוי להפרישו בשבת קודם לאותה שבת דהיינו בתרי בתשרי, כדי שיחול שביעי בערב שבת, דאי לא עבדי הכי, אתי שלא יטהר לגמרי, שאם ניטמא ביום פרישתו קודם פרישה, ולא יזו עליו בשביעי, בשבת בערב יום הכיפורי', נמצא שלא טהר לגמרי, ואע"פ שהזו עליו כל ששה אינו מועיל כלום, דהזאת שלישי נעשית ושל שביעי לא נעשית, ואנן בעינן והוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי, ואם הזה שלישי וששי או חמישי לא עשה כלום דשביעי למעוטי ששי קאתי, וכן נרא' אי מתרמי נמי חמשה בתשרי, דהיינו שלישי להפרשה בשבת, שהיו מקדימין ומפרישין בתרי בתשרי, כדי שיבוא שלישי להפרשה בערב שבת, דאי לא עבדי הכי אתי נמי שלא יטהר לגמרי, שאם נטמא ביום פרישתו ולא יזו עליו בשלישי, נמצא שלא טהר כלום, דהזאת שלישי לא יתקיים, אע"פ שהזו עליו באותן שני ימים קודם שבת אינו מועיל, דחיטוי ביום השלישי לטומאה דווקא בעינן למעוטי שיני, שאם הזה שיני ושביעי לא עשה ולא כלום, אבל אם הזה רביעי ושמיני נטהר הואיל שכבר חל זמן טהרת שלישי, ואם איחר אינו כלום, אבל שיני ושביעי דקודם זמן הוה, אינמי שלישי וששי או רביעי ושביעי דממעט בימי [טהרה] בין הזאה להזאה התם ודאי לא טהר, ושלישי ושמיני הוה מספקא לר' אי טהר אי לא, דאי דווקא בעי ד' ימים בין הזאה להזאה, ולא שיהא יותר, וסוף מצא ר' בירוש' דסיפרי [ספרי זוטא חקת י"ט] דטהר, וה"ג התם וחטאו ביום השלישי, יכול שלישי סמוך למיתה, אמ' [שוב שלישי] אם לימד שלישי סמוך למיתה כבר אמור אלא למיד על שלישי רחוק מן המיתה שטהר ביום השביעי יכול הזיית שלישי תהא רחוקה מן המיתה, אבל שלשביעי סמוך לשלישי אמ' שוב בשביעי אם לימד שביעי סמוך (לאילו) לשלישי כבר אמור אלא לימד על שביעי רחוק מן השלישי שטהר.
בילווטי. לשון עשירות ושררות, כמו בולאות שביהודה [גיטין ל"ז ע"א], וכדאמ' [שם] פרוסבול פרוס בולי ובוטי, עשירים ועניים. מחליפין כל שנים עשר חודש. יש מפרשי' לשם שמים היו מתכוונין ומוציאין ממון הרבה עליה כל אחד שיהא לכל אחד זיכר בכהונה גדולה. ונר' לר' שהממון שהיו נותנין על הכהונה למלכי בית הירודוס היו נותנין ולא למלכי חשמונאי, והאי דאמ' ביבמות [ע"א ע"א] תרקבא דדינרי עיילא מרתא בת בייתוס לינאי מלכא על דאוקמוה ליה להושע בן גמלא בכהני רברבי, מפרש בהלכות גדולות דינאי ממלכי בית הירודוס היה.
<h2>דף ט.</h2>
וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. יש מפ' משו' דתרומה גדולה אין לה קצבה וחיטה אחת פוטרת הכרי ולא היה להן הפסד בדבר לפיכך לא היו מניחין שלא היו תורמין אותה, אבל מעשר ראשון ומעשר עני, ומעשר שיני שיש קצבה ויש הפסד לא היו תורמין. ואומ' להם מכרו בזול. לא אטרחינהו רבנן להפריש לכתחי' ושוב למכור, אלא ימכרו בלא הפרשה, והלוקח יפרישנו ויוליכנו לירושלם. ושנות רשעים תקצורנה. משמ' שמתים היו כולם ולא היו מעמידין אחר בחיי אחר שזהו איסורא לדחות מחיים. וביוסיפון משמ' כמו כן, ואינו חושב לשם אלא שלשה שדחו אותם בחייהם.
<h2>דף ט:</h2>
דכת' כי קצר המצע מהשתרע. תימ' פסוקים אחרים הרבה בפירוש שעשו פסל ועבדו ע"ז ואינו מביא אלא מזה הפסוק שאינו משמע בפי' אלא על ידי דרשה, ונר' לר' משום שהנביא הקפיד בכאן להכי ניחא ליה לאייתויי מהאי קרא. מאי ארז. כלומ' מה היה נשאר להם מן הנביאות שממשילם לארז שהרקב שולט בו אבל הקצת נשאר שאינו נרקב כולו.
<h2>דף י.</h2>
משך זו מסיא. אמ' לן ר' דביוסיפון קרי ליה מלכות [ש]שוניא [תירס זו] מלכות רוסיא.
<h2>דף י:</h2>
דיל' אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. תימ' לר', דהכא משמ' דפטור הוא לגמרי קודם שלא ראה פני הבית, אם תרם ממנו על דבר שנגמרה מלאכתו אין תרומתו תרומה, ובמס' תרומה בפ' ראשון תנן [פ"א מ"ט] אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ואם תרמו תרומתן תרומה, וכל שכן הא דכבר נגמרה מלאכתו אלא שלא ראה פני הבית, ואמאי חשיב ליה מן הפטור על החיוב, ואפי' בשיבלין משמע אם תרם ממנו תרומתו תרומה דאמרי' במקומות הרבה [שבת קכ"ז ע"ב] אמ' ר' אבהו מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין דפטור מתרומה גדולה, היינו משמ' דאפי' בשיבלין הוי מעשר, ועוד במס' מעשרות בפ' שיני [מ"ד] נמי תנן פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן ר' אליעז' אוסר מלאכול בהן עראי וחכמ' מתירין, ומוקמינ' בגמ' דתרומות בירוש' [מעשרות פ"ב ה"ג] דאותן פירות בתאינים העומדין לדורסן ובענבים העומדין לדורסן ולא נדרסו מיירי, והא איבעיא התם אי מעשר נמי טובל לר' אליעז' מלאכול אכילת עראי מה שישאר ביד יש' קודם שיפריש ממנו מעשר שיני, כגון אם הפריש מעשר מפירות שלא נגמרה מלאכתן, ומשמ' התם דמעשר עצמו ביד לוי, כולי עלמ' לא פליגי דטובל, ואסור ללוי לאכול ממנו אכילת עראי עד שיתרום ממנו תרומת מעשר, אפי' לא נגמרה מלאכתו, אבל במה שישאר ביד ישראל הוא מחלוקת ר' אליעז' וחכמ'. ובמס' ביצה בפ"ק נמי אמרינ' בהדיא אמ' ר' אבהו אמ' ריש לקיש מעשר ראשון שהקדימו בשבלין שטובלו לתרומת מעשר מאי טעמא אמ' ר' אבא הואיל ויצא עליו שם מעשר, היינו משמ' מהני כולהי, שאם תרם מדבר שלא נגמרה מלאכתו דתרומתו תרומה, וגם טובל הוא לאחר שהופרש ממנו מעשר ללוי, מלאכול ממנו אכילת עראי קודם שלא יתרום ממנו תרומת מעשר ואפי' בשיבלין, ובמה שנשאר ליש' הוא מחלוקת ר' אליעז' וחכמ', והכא משמע דיל' אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב שאם הפריש מתבואה שלא ראתה פני הבית על שראתה פני הבית דלא הויא תרומה. גימגום. ועוד יש לתמוה מאי קא מקשי ליה דיל' אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב הא חזינן בעציץ שאינו נקוב דמדרבנן הוא ולא גזרי' לדיל' אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, מיהו לא דמו דהתם תרי מאני נינהו ולא אתי לאיחלופי, אבל הכא דחד מנא הוא איכא למיחש. מ"ר.
כי פליגי בשאר ימות השנה דרבנן סברי לא גזרינ' ימות השנה אטו שבעה כלל. לא הוה ידע ר' לפרש הך מסקנא לא כמו שכת' בספרים ולא כגירס' הקו' דכמו שכת' בספרים רבנן סברי לא גזרי' ור' יהודה סבר גזרי' היינו יש לפ' דאהך פלוגת' דסוכת החג קא משני דר' יהוד' מחייב אף בשאר ימות השנה דגזרי' שאר ימות השנה אטו ז' ימי החג וחכמ' פטרי בשאר ימות השנה ולא גזרי' אטו ז' ימי החג, והשתא הוה קא אתי שפיר מאי דקפריך רבא לקמ' והא סוכת החג בחג קתני, כלומ' היכי מצית למימר דבשבעה כולי עלמ' לא פליגי הא סוכת החג [בחג] קתני, דמשמ' דבחג גופיה פליגי ולא בשאר ימות השנה, אבל מ"מ מה תירץ אביי עכשיו כמו שכת' בספרים הרי עדיין יש להקשות, בשלמ' עירוב ומזוזה איכ' למימ' מדרבנ' גזרו שאר ימות השנה אטו ז', אלא מעשר מאי איכא למימ' דיל' אתי לאפרושי כול', ועוד נמי מה תירץ אביי עכשיו אתיובתא דלעיל דידיה, דאכתי איכא לאותובי דרבנן אדרבנן ודר' יהוד' אדר' יהוד' [כל] היכי דמוקמינ' להו לפלוגתיהו גבי לשכות, אי בשבעת ימי פרישה אי בשאר ימות השנה, דאי מוקמת בז' ימי פרישה איכ' לאקשויי דר' יהודה אדר' יהודה דהא הכא בעי (לאקשויי לכולהו דמאן דמיקל) לאוקומי דבז' ימי החג כולי עלמ' מודו דמחייבא, ואי בשאר ימות השנה מוקמת פלוגת' גבי לשכות איכא לאקשויי לכולהו דמאן דמיקל התם מחמיר הכא, ומאן דמחמיר התם מיקל הכא, וכגירס' הקו' נמי דגריס רבנן סברי דגזרי' ימות השנה אטו שבעה, ור' יהוד' סבר לא גזרי', ובעי למימ' דאפלוגת' דלשכות קא משני אביי אתי שפיר כולה שמעתא, אבל הא דמקשי רבא לקמן והא סוכת החג בחג קתני, לא אתי שפיר להך פירושא דפי' בקו' דהכי פריך רבא והא סוכת החג בחג קתני ופטרי רבנן אלמ' בשבעה נמי איכא מאן דפטר, דא"כ הוה ליה למיפרך בלשון אחר, הוה ליה למימ' והא סוכת החג בחג פטרי רבנן, אבל האי לישנא והא סוכת החג בחג קתני, משמע דהכי קא פריך כמו שכת' בספרים, היכי מצית לאוקומי דבשאר ימות השנה פליגי בסוכה, והא סוכת החג בחג קתני משמ' דבז' ימי החג פליגי, ועוד לפי' הקו' נמי יש להקשות, מאי תירץ אביי השתא נמי דבשאר ימות השנה פליגי בלשכות ואף בסוכה, מכל מקום אכתי קשי' דר' יהוד' אדר' יהוד' ורבנן אדרבנן דמאן דמיקל התם מחמיר הכא, ומאן דמחמיר התם מיקל הכא.
<h2>דף יא:</h2>
לא קשיא הא ר' מאיר והא רבנן. השתא מתרץ באידי ואידי בשאין בה בית דירה מיירי, ואיבעי' אימ' הא והא [ד]לית בה בית דירה והא דכרכים כו', כלומ' איב' אימ' אידי ואידי רבנן והא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים הא דתניא אין מטמאין בכרכים והא דתניא מטמאין בדכפרים דבה מודו רבנן לר' מאיר ומחייבא במזוזה, ולא פליגי אלא בדכרכים. איב' אימ' הא והא רבנן ולא קשיא הא דאית בה בית דירה כו'. כלומ' הא דקתני מטמאין בדאית בה בית דירה דמודו בה כולי על' דמטמאה ומחייבא במזוזה ולהך לישנא לא שני ליה בין דכפרים לדכרכים.
<h2>דף יב.</h2>
אימא אמר ר' יהוד' אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד. ואע"ג דת"ק לא איירי בבתי כניסיות אלא בירושלם. איהו אגב בית המקדש נקט נמי לבתי כניסיות, משו' דכולהו מחד קרא נפקי מביתך ולא של רבים ממעטינן להו. אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא. הא דאית בה בית דירה והא דלית בה בית דירה, ובדלית בה בית דירה בין דכרכים בין דכפרים חכמים פוטרין, והוא הדין לענין טומאת נגעים דלא מטמא, והאי דקתני בית הכנסת חייבין בדאית בה בית דירה דבה מודו רבנן דחייבת ובית השותפין נמי דקתני חייבין משמע נמי דמודו רבנן דחייבין ולא דמי אפי' לשלכפרים והיינו טע' דשותפין כל אחד מכיר את חלקו וקרינן ליה ביתך. במה מחנכין אותו. ואע"פ שהיו יכולין למושחו עדיין אף ביום הכיפור' ואפי' שבות ליכא, דאינו אלא חינוך בעלמ' מיהו צריך עדיין רבוי בגדים לכהונה גדולה להכי מיבעיא ליה הכי.
<h2>דף יב:</h2>
אלא לאו ביום הכיפורים. וא"ת ביום הכיפורי' למה צריך כהן הדיוט לבגדי כהונה והא כל עבודת יום הכיפו' אינה כשיר' אלא בכהן גדול, יש לומ' שתרומת הדשן לא היתה בכהן גדול דבעיא נמי בגדים כדלקמן. והכי נראה לר' דתרומת הדשן איתה בכהן הדיוט אף ביום הכיפורים, דהכי משמע לקמ' שלא היה טובל טבילה ראשונה מחמש טבילות ולא מקדש קידוש ראשון מעשרה קידושין אלא סמוך לשחיטת התמיד, דתנן בפרק אמר להן הממונה [כ"ח ע"א] אם הגיע זמן השחיט' אומ' בורקי כול' וקתני מיד והורידו כהן גדול לבית הטבילה, וקא חשיב שני קידושין לההיא טבילה, ואילו תרומת הדשן נמי אינה כשירה אלא בכהן גדול, אם [כן] לא היה צריך טבילה וקידוש לשחיטת התמיד, שהרי כבר טבל וקידש לתרומת הדשן, ואמרי לקמ' (בשמעתין) במכילתין [כ"ב ע"א] קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אינו צריך קידוש לשחיטת התמיד שכבר קידש מתחילת עבודה, ואם תאמר שאני יום הכיפור' דגזיר' הכת' הוא דצריך לטבול ולקדש כשמשנה בגדים מעבודה לעבודה אם כן הוו להו יותר מה' טבילות וי' קידושין שכהן גדול היה עושה ביום הכיפורים אם תרומת הדשן אינה כשיר' אלא בכהן גדול דצריך לטבול ולקדש ולחזור ולטבול ולקדש לתמיד, וגם הפייסות דקא חשיב לקמ' בסדר יומא [כ"ב ע"א] למאי הוה חשיב אי תרומת הדשן אינה כשיר' בכהן הדיוט.
ר' דוסא אמ' להביא בגדי כהונה כהן גדול ביום הכיפורים כול'. ר' דוסא ור' לא צריכי לרבויי מצנפת ואבנט דכל עבודה צריכה כל ד' בגדי כהונה מדכתיב כתונת ומכנסיים בתרומת הדשן מסתמא נמי כל ד' בגדי כהונה. לרבות את השחקים. וכגון שלא נקרעו דקרועין ודאי פסולין כדאמ' בפ' כל הזבחים שקיבל דמן [י"ח ע"ב] היו מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה, והתם נמי משמע דלכתחיל' (משמע) בענן חדשים, והכי דריש התם בד שיהו שלבוץ בד שיהו חדשים, מיהו אינו מעכב אם עבד בשחקים והכי משמע התם, מיהו הא לא ידע ר' עד אימת נקראין חדשים ולא שחקין, דהא אי אפשר לומ' שיהו מיד נקרין שחקין לאחר שעבד בהן פעם אחת דא"כ לכל עבודה היו צריכין לבגדים אחרים, ותימא אמאי לא יהיב שיעורא למילתא.
שיני כל מצות כהונה [גדולה] עליו. כדאמרי' במסכת מגילה [ט' ע"ב], אין בין כהן משמש לכהן שעבר, אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה. ואפי' עבודת יום הכיפורים אחר, משמע שכשירה בו, אלא שהפר צריך להיות מממון שלמשמש, ואף באותו יום הכיפורים עצמו שמתמנה, צריך שיהיה פר משלכהן שאירע לו פסול, דהכי משמע בירוש' [פ"א ה"א] דגריס התם, עבודתו שלמי, אכהן מתמנה קא מיבעיא, עבודתו כגון פר, משלמי, משלו או משלכהן שאירע בו פסול, ופשיט התם, נשמעיניה מן הדא, מעשה בבן אלם מציפורי, שאירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים, ונכנס בן אלם ושימש תחתיו בכהונה גדולה, וכשיצא אמ' למלך, אדוני המלך פר ושעיר שליום הכיפורי', שלמי הן קריבין, משלי או משלכהן גדול, וידע המלך מה שאמ' לו, אמ' לו, בן אלם לא דייך ששימשתה לפני מי שאמ' והיה [ה]עולם שעה אחת, וידע בן אלם שהוסע מכהונה גדולה, כלומר בן אלם רצה להבין דעתו שלמלך, אם רצונו למנותו לכהונה גדולה לגמרי לעולם ולהעביר הראשון, ושאל ממנו לאחר שיצא מעבודתו, אותו פר ושעיר שעבדתי היום, למי ליתן הדמים עליהם, וכגון שלקחום באשראי בלא דמים מיירי, ואם היה משיבו משלך, היה יודע שרצונו למנותו לגמרי, דבעי למימ' דפר ושעיר משלכהן שאירע בו פסול יש להיות, אף באותו יום שמתמנה, מפני שהוא עיקר, שסופו לחזור לכהונתו לאחר אותו יום הכיפורים, ואם היה משיבו משלך, היה יודע שדעתו להעביר את הראשון לגמרי, והיינו דקא מסיק וידע [ה]מלך מה שאמ' לו, שדעתו שלבן אלם היה לנסותו, אם הוא רוצה שיהא כהן גדול לגמרי אם לאו, ואמ' לו לא דייך בן אלם ששימשתה שעה אחת לפני מי שאמ' והיה העולם, ותרצה עדיין להשתכר יותר, כלומ' משלראשון הן, מיד ידע בן אלם שהוסע מכהונה גדולה, מיהו [הא] שמעינן מהתם דפר ושעיר משלראשון. אפי' ביום שנתמנה, ובתוספתא היא שנויה כך מעשה בן אלם כדגריס בירוש' [פ"א ה"ד]. ר' יוסי אומ' ראשון חוזר לעבודתו שיני אין ראוי לא לכהן גדול כו'. מיהו אם עבד בח' בגדים עבודתו כשיר' דלא אסר ר' יוסי אלא לכתחילה משו' איבה כדלקמ'.
<h2>דף יג.</h2>
הל' כר' יוסי. תימ' היל' למשיחא, ועוד פשיט' דהל' כר' יוסי. דקיימ' לן [ערובין מ"ו ע"ב] דהל' כר' יוסי מחבירו. כהן גדול זריז הוא. ויזהר מליטמא, וקרי נמי קאי בזריזות שלא יהרהר וישמור עצמו מדברים המביאין לידי קרי, ועוד דאמרי' [כ"א ע"א] לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורי' מעולם. דמקדש לה וכמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא. בירוש' [פ"א ה"א] לא יהיב חילוק בין כניסה לקידושין. ומשמ' התם שהיה מקדש בו ביום, לאחר אם היתה מתה אשתו, ולא היה צריך לקדש מאיתמול, ואי משו' שבות, אין שבות במקדש, דהכי גריס התם, ויקדש מאתמול, בתמיה, ומשני וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני ביתו, ר' גמלא בר' אלעא בעא קמי ר' מנא, ולא נמצא כקונה קניין בשבת, אמ' לו משו' שבות שהתירו במקדש, היינו משמ' התם כדפרישית, אבל בתלמוד שלנו [דחייב] כניסה, אין יכול לכנוס אלא מאתמול, דתשמיש אסור ביום הכיפורי', וגם על ידי חופה לא מצי למיהוי ביום הכיפורים דאי אפשר לו ליצא מלשכה שהרי צריך פרישה כל ז', ואי בשמסר האב לשלוחי הבעל, דחשבינן ככניסה למיתת חנק במס' כתובות [מ"ח ע"ב], שמא לא מיקרי ביתו לגמרי בהא, דהתם נמי יהיב חילוק קצת בין מסר האב לכניסת חופה.
דאמ' הרי זה גיטיך על מנת שתמותי. הכא הוה מצי לאקשויי וכי האי גוונא מי הוי גיטא, והאמ' ר' אבא כול' כדלקמן. אלא דאמ' לה על מנת שלא תמותי. והכא הוה מצי לאקשויי ליחוש שמא תמות בפלגא דעבודה והוי להו שתי בתים. אלא דאמ' לה על מנת שתמות אחת מכם. הא לגמרי לא אתי שפיר מה תירץ השתא, דהכא טפי אתי דקם ליה בלא בית, דאם מתה ראשונה נמצאת שניה מגורשת, וקם ליה בלא בית. גימגום. כל ימי חיי וחייכי. ל"ג חיי, דבמס' גיטין [פ"ג ע"ב] משמ' דחיי הרי זה כריתות, הואיל דבחייה מיהת לאחר מותו יתקיים כריתות, וגם בכאן אין צריך אלא לחייכי בלבד. ודיל' מתה חבירתה בפלגא דעבודה. כלומ' אפי' התנה על מנת שלא תמות חבירתיך לאחר עבודה מיד, אכתי איכ' למיחש למתה בפלגא דעבודה.
<h2>דף יג:</h2>
אלא דאמ' לה על מנת שתמות חבירתיך. הכא נמי הוה מצי לאקשויי ודיל' לא מתה חבירתה, והוו ליה תרי בתי. ודיל' לא מתה חבירתה ולא עיילא הא לבית הכנסת והוה ליה גיטא דתרויהו גט כול'. ואע"ג דהוה מצי למיהוי תקנתא כגון דאמ' לחדא הרי זה גיטיך על מנת שלא תמות חבירתך עד לאחר עבודה, ולחדא אמ' על מנת שלא תיכנסי לבית הכנסת כל היום דהשתא אם מתה אידך בפלגא דעבודה הרי היא מגורשת שלא נכנסה לבית הכנסת כל היום וגיטא דקמא לא הוי גט ושפיר. ואם לא מתה עד לאחר עבודה הרי קמייתא מגורשת ולהאיך נימא לה תיכנסי לבית הכנסת שלא יהא גיטה גט, אלא הואיל דתולה באחרים איכ' למיחש שמא לא תיכנס לבית הכנסת וקם ליה בלא בית. להכי לא משני ליה הכי.
מאי איכא למימר (דלא) דיל' מתה חבירתה בפלגא דעבודה כול'. ודוקא דאמ' לתרויהו, אבל אי לא אמ' אלא לחדא מיניהו, הרי זה גיטיך [על מנת] שאיכנס אני לבית הכנסת, ולאידך לא אמר כלום, איכא למיחש שמא תמות חבירתה בפלגא דעבודה, ולא איפשר למיהוי תקנתא, דאם יכנס לבית הכנסת ותהיה מגורשת גם זו, נמצא דקם ליה בלא בית, ואם לא יכנס לבית הכנסת, נמצא פלגי דעבודה בתרי בתי. מיהו הכי נמי הוה מצי למינקט, דאמ' על מנת שלא אכנס אני לבית הכנסת, כדקא הוה מהדר לעיל בשלא תכנסי, וכגון דאמ' לחדא על מנת שלא תמות חבירתיך עד לאחר העבודה, ולאידך אמ' על מנת שלא איכנס לבית הכנסת (ותהא מתה מגורשת, ואם לא תמות עד לאחר עבודה) כל היום, דהשתא הוה ליה בית אחד ממה נפשך, [שאם] תמות חבירתה בפלגי דעבודה, הרי גט קמייתא [דלא] הוי גט, [ו]לא יכנס לבית הכנסת ותהא מתה [מגורשת], ואם לא תמות עד לאחר עבודה, הרי גיטא קמייתא הוי גט, מיהו יכנס לבית הכנסת לאחר מיכן, ותהא גיטא דהאיך בטל. קדים ועייל לבית הכנסת. תמיה ר' אי דוקא נקט קדים ועייל, אבל לאחר מיתה לא מצי לקיים תנאיה. מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודה. נר' לר' טפי, דבכהן גדול מיירי, כדמשמ' לישנא השתא לר' יהודה אפוקי מפקינן ליה, וכדמשמע לקמן דגזר שמא יאכל, אבל בכהן הדיוט כדפי' בקו', מאי טע' דר' יוסי דאמ' יגמור.
<h2>דף יד.</h2>
מיטרידי מי לא מיטריד. תימ' לר' אמאי יהא אסור משו' טירדא לאכול בקדשים כאונן, משמ' דשרא בכאן, ושינויי דחיקי פירש בקונ' משו' דכת' למשחה, וגם ר' שינויי דחיקי היה מתרץ, דהאי מיטרידי מי לא מיטריד, אשמא אתי למיכל מחמת טירדא קאי, ולא מצי למיתוקם, וגם תימה מאי קאמ' (ליה) אנינות הא מיגרשא, ומי ידע שמא תמות קודם התחלת העבודה, ולעיל משמע דאינו נכנס לבית הכנסת כדי לקיים גיטא, אלא במתה חבירתה בפלגי דעבודה כי היכא דלא נעביד עבודה למפרע בשני בתים, מיהו בהא ליכא למיתמה דלעיל אכתי לא מיירי בהא, אבל השתא בעי [למימר] דלעולם הוא נכנס לבית הכנסת כדי לקיים גיטא שלא תהא חלה עליו אנינות.
נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב [לא ישנה, נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב] ישנה. נר' דמדנקט הכי נתכוון להזות על הבהמה. משמ' דבאדם טמא מיירי (ו)האי והזה על האדם, ולהכי ישנה ויזה עליו, משו' דבעי כוונה לשם טמא, והאי דנקט בהמה, ולא נקט נתכוון על האדם טהור, דנמי ישנה הואיל דבענן כוונה לשם טמא, רבותא קמ"ל דאפי' נתכוון לבהמה להזות דאין שם הזאה עליה ישנה, ואין כוונה מועלת [לבהמה] שיהא [צריך] לטבול אזוב פעם שניה ולהזות, מיהו הוא הדין אפי' נתכוון [להזות] על הבהמה והזה נמי על הטהור, ישנה באזוב ויזה על הטמא, ואין צריך לטבול פעם שנייה, אע"פ ששניהם עשה נתכוון לבהמה וגם הזה על הטהור, והאי דקתני נמי נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה לא ישנה, משמ' נמי דבאדם טמא מיירי, וקמ"ל דאפי' נתכוון על אדם טמא דשייכא ביה הזאה, אם הזה על הבהמה, שירי פסול הן, וצריך לטבול פעם שניה.
ורבנן ההוא למזה ולמזין עליו טהור ונוגע בהן טמא. תימה הא כשהזה על הטהור נמי נוגע הוא הניזה, דהזאה משמע [בכל הזאות] דבענן שלא יהא דבר חוצץ בין הזאה לבשר, כגון גבי מצורע חזינן דפליגי תנאי [נגעים פי"ד מ"א] איכ' דאמ' על מצחו, ואיכ' דאמ' על פיסת היד, מיהו כולי עלמ' מודו דבעינן בגוף הבשר, והוא הדין להזאת טמא מת, נמצא כשמזין עליו נמי נוגע הוא הניזה, ואמאי הוי התם טהור לרבנן והכא טמא, דמדקא דייק הכי לרבנן ההוא למזה ולמזין עליו דטהור, משמ' דאליבא דרבנן אפי' הזה על הטהור הזאה גמורה דהיינו בנגיעה [ב]בשר הוי טהור, מיהו יש לומ' דנגיעה שהיא דרך הזאה, יש לומ' בה קל וחומר כדקאמ', על הטמא טהור ועל הטהור [לא] כל שכן, אבל בנגיעה בעלמ' לא שייך לומ' קל וחומר, אינמי יש לומ' דלהכי לא מיטמי כשמזין עליו בדרך הזאה, אע"פ שהוא נוגע, משו' דהואיל דשוב אין ראוי להזאה מה שהוזה עליו, הרי הוא כמו שנעשת מצותה באותן מים שהוזו עליו, ואין מטמאין, כדתנן במס' פרה [פי"ב מ"ד] מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין. מ"ר. וראשון עיקר.
דבעינן שיעור הזאה. והא משמע דלנושא הוא דבענן שיעור הזאה אבל לנוגע אפי' בכל שהוא טמא. הניח' למאן דאמ' הזאה צריכ' שיעור. לא הוי ידע ר' כמה הוא שיעורה ואינו מפר' בשום מקום. כמה יהו מי חטאת ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין. והאי דקא מסיק הכא לטמא לנושא דבענן האי שיעורא אתי שפיר הא דיהיב שיעורא כדי שיטבול ראשי גבעולין, אבל במקום עיקרה שלמשנה זו במס' פרה [פי"ב מ"ה], לא הוה ידע ר' (ו)למאי איצטריך האי שיעורא, דבבציר מהך שיעורא [דבהטבלת] ראשי גבעולין לא מצי למיהוי הזאה, והתם במשנה פליג ר' יהודה ואמ' רואין [אותן] כאילו הן על איזוב שלנחשת, והא נמי הוה אתי שפיר להאי שיעור לנושא, דאין צריך לשער בראשי גבעולין שלאזוב עצמו, שהוא רך ומוצץ בו מים, אלא רואין כאילו הן על אזוב של נחשת שאינו מוצץ, אבל לשיעור הזאה עצמה, לא ידענא מאי פליג ר' יהודה התם.
<h2>דף יד:</h2>
נותן מזרחה צפונה. בזבחים מייתי להך ברייתא וקתני התם נמי יש אומ' נותן שתי מתנות, ותימה מאי איכא בין יש אומ' לר' שמעון המצפה, ויש לומ' ר' שמע' מצריך ליתנו לשתי מקומות ממש וריוח ביניהם ויש אומ' לא מצרכי ריוח. אלא אמ' ר' יוח' מאן תנא סדר יומא ר' שמעון איש המצפה. יש לתמוה על סוגיא זו, דפשיטא ליה משו' דפליג ר' שמעון המצפה בחד דוכתא בתמיד, הכי נמי לכל מילי דתמיד פליגי, היכי חזינן כי האי גוונא.
לא קשיא כאן בהטבת שתי נרות. ואסדר תמיד אין לתרץ כך דהתם משמע בהדיא דבדם התמיד הוה מפסיק להו, דקטורת היתה אף לאחר הטבת שתי נרות, דתני התם מעיקרא [תמיד ל' ע"ב], מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין, מדשן את השאר ומניח אילו במקומן כול', היינו הטבת חמש נרות, ותנן אחר כך בבבא תיניינא סדר שחיטת התמיד, לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו, השוחט עומד במזרח ופניו למערב כול', שחט השוחט וקיבל המקבל כול', ומפרש כל סדר הולכת איברים לכבש, ושוב מפרש סדר הולכת איברים מן הכבש למזבח, ושוב קתני מי שזכה בקטורת היה נוטל את הכף והבזך בתוכו מלא וגדוש קטורת כו' ועדיין זה אינה הקטרה, אלא מכין היה הקטרת, ושוב קתני הטבת שתי נרות, מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה בין הערבים, מצאו [שכבה] מדשנו ומדליקו ממזבח העולה, ושוב תנן לבסוף הקטרה, מי שזכה בקטרת היה נוטל את [ה]בזך מתוך הכף כו', היינו משמע התם בהדיא, דקטרת היה אף לאחר הטבת שתי נרות, ואבא שאול היא ההיא מתניתא דתמיד.
<h2>דף טו.</h2>
תן לה מידתה שתהא דולקת והולכת מערב וכול'. ובימות החמה [ש]לילות מועטין שהיו מתקנין פתילות גדולות ועבות, כדי שיהא נבער חצי לוג השמן עד זמן הטבה, שאם לא כן נמצא [שהן] דולקין זמן מרובה בימות החמה, שהרי אף בלילות ארוכים שבימות החורף דיי היה בחצי לוג לדלוק כל הלילה, אינמי יש לומ' שמכבה אותן דאי איפשר להניחם ולשהות ולא להקטיר איברי תמיד עד שיכבו מעצמן, דזמן ארוך הוי, ושוב מצא ר' בירושלמי [פ"ב ה"ב] דדייק הא, ומתרץ שעל ידי הפתילות היו מתקנין, וה"ג התם ר' שמואל בר רב יצחק בעי מעתה באחד בתקופת טבת מחצי לוג בכל נר, ובאחד בתקופת תמוז נמי מחצי לוג לכל נר, ומשני אמ' ר' [יסא] אין מן הדה לית שמע מינה כלום, דתנינן תמן בן בבי על הפקיע שהיה מזווג את הפתילות, היינו כדפרישית. על הדף, יש לעיין באי זה פרק.
אימ' סיפא הביאו לו את התמיד כול' אתאן לרבנן. ולא תיקשי לאביי דמוקי כולה סדר יומא כרבנן וכגון בהטבת שתים, מסיפא דהך מתנית' דהביאו לו את התמיד וקרצו, דקתני נכנס להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות ולהקריב את הראש ואת האברים, דמשמ' שהולכת איברים לכבש היתה לאחר הקטרת, ולעיל במיצעיתא דסדר יומא תנן, פייס השיני מי שוחט כו' ומי מעלה איברים לכבש, ושוב קטורת פייס השלישי חדשים לקטורת בואו והפיסו, דהאי להקריב את הראש ואת האיברים, לאו בהולכת[ן] לכבש מיירי, אלא בהקטרת[ן] מיירי.
וניתיב אחת שהן שתים למטה כמעשה עולה. דעולת בהמה היא מתן דמה למטה מחוט הסיקרא, וחטאת למעלה מחוט הסיקרא, וילפינן מקרא בעולה דכת' בחטאת [ויקרא ד'], ואת דמה ישפוך אל יסוד מזבח העולה, ומדכת' יסוד מזבח גבי עולה, משמ' נמי שמעשה עולה הוא למטה מחוט הסיקרא כנגד היסוד, ואע"ג דקרא כת' בחטאת, מיהו בשירי דם חטאת משתעי, שנשפכין על גבי היסוד, ומדכת' רחמ' יסוד מזבח העולה, ש"מ דיסוד הוא לעולה לא לחטאת. וחטאת בהמה למעלה דבכולהו (כת') חטאות כת' קרנות. וחילופא אמרי' בעוף, דחטאת העוף למטה ועולת העוף למעלה [קנים פ"א מ"א], דכת' בהזאת דם חטאת העוף [ויקרא ה'] והזה מדם [ה]חטאת על קיר המזבח, ודרשי' בזבחים [ס"ד ע"ב] ובתורת כהנים [פי"ח] זה קיר התחתון, או אינו אלא קיר העליון, ת"ל הנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח קיר שהשיריים שלו מתמצין ליסוד, ואי זה [זה] קיר התחתון, והוא הדין למליקה ומיצוי דחטאת העוף למטה, ועולת העוף [למעלה] דכת' בעולת העוף [ויקרא א'] ומלק והקטיר
מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח. וחוט הסיקרא נקב היה למטה מן הסובב אמה באמצע הכותל מזבח העולה.
<h2>דף טו:</h2>
ומאי שנא דיהיב מזרחית צפונית כו'. בין לרבנן בין לר' שמעון מקשי. לשכת החותמות. ארבע חותמות היו במקדש וכת' עליהן עגל זכר גדי וחוטא, עגל היה משמש עם ניסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות, גדי משמש עם נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות, חוץ משל אילים, זכר משמש ניסכי אלים. זכרים עולות, ונקבות זבחי שלמים, הכי מפרש להו במסכת שקלים [י"ד ע"ב], והיינו טעמ' היו חולקין כך לארבע מפני שאילו הן חלוקין בנסכים. נסכי בקר חצי הין, בין לגדולים בין לקטנים, וניסכי צאן רביעית הין, ניסכי האיל שלישית ההין, וחוטא דנחלק היינו משום שלא מצינו [ש]באין נסכים עם חטאת, אלא במצורע בלבד, ובמסכת שקלים ב(י)ן עזאי פליג ואמ' חמשה היו, וחשיב חוטא דל וחוטא עשיר, דהיינו מצורע עשיר ומצורע עני. ויוחנן היה ממונה על החותמות, ואחיה היה ממונה על הנסכים. ומי שהיה [מבקש] נסכים הולך לו אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות, ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם, בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים, ונותן לו חותם ומקבל
ממנו נסכים, כפי מה שהוא חותם, אם עגל של עגל, ולערב היו באים זה אצל זה, אחיה מוציא את החותמות ומקבל כנגדן מעות, אם הותירו שלקח יוחנן מעות יותר מכדי דמי ניסכי חותמו, הותירו להקדש, ואם פחתו ישלם יוחנן מביתו, שיד הקדש על העליונה, הכי מפרש במשנה שקלים.
ורמינהי ארבעה לשכות היו שם לבית המוקד כו'. תימ' לר' אמאי לא משני הכי, דההיא מתנית' דתמיד דקתני לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית ומערבית, איהו חשיב צפונית ומערבית דעזרה, וקא חשיב לשכות דעזרה, ונימ' לשכת החותמות ולשכת בית המוקד דקא חשיב התם, לא היו לשכות דבית המוקד, אלא נימ' דשל עזרה הוו, והך מתנית' דמסכת מידות, דקתני מערבית דרומית היא היתה לשכת טלה קרבן, איהו חשיב מקצוע דבית המוקד, ובית המוקד היה עומד בצד [צפוני] דעזרה, נמצא דרומה של בית המוקד היא צפונה של עזרה, ומקצוע מערבית דרומית של בית המוקד, הוא מקצוע צפונית מערבית של עזרה, ולא לקשו מתנית' אהדדי, ומלשכת לחם הפנים נמי לא הוה מצי לאקשויי, דהכא [ב]מתנית' דמסכת מדות חשיב לה בדרומית ומזרחית, והתם במשנת תמיד חשיב לה בסוף [דשפיר] תני לה לבסוף, דהויא לה בקרן מזרחית צפונית דעזרה, [שכשלישכת] טלאים במקצוע צפונית מערבית [ד]עזרה, לשכת החותמות הויא לה במקצוע מערבית דרומית דרך ימין, ולשכת בית המוקד במקצוע דרומית מזרחית דעזרה, ולשכת לחם הפנים במקצוע [מזרחית] צפונית דעזרה דהינו נמי הוי מקצוע דרומית מזרחית של בית המוקד, והואיל דבית המוקד עומד בצד צפונית דעזרה, והכי נמי תני בהך משנה דמידות דרומית ומזרחית, היא היתה לשכת לחם הפנים, ולא הוה בעי [לשנויי] כדקא משנינן לקמן, מר חשיב ליה דרך ימין, ומר חשיב ליה דרך שמאל, ונראין היו דברים, אם היה מתרץ כך, דההוא תנא דמסכת מדות [לא] חשיב לשכות דעזרה, ולשכת החותמות ולשכת בית המוקד דעזרה היו, ולא של בית המוקד, דהא מדהוה דבית המוקד נמי לשכת החותמות ולשכת המוקד כדבעי למימ' השתא, אם כן אמאי לא תני להו בהך מתנית' דמסכת מידות, אינמי אמאי לא תני במסכת תמיד לשכה שגנזו בה בית חשמוניי אבני מזבח ולשכת בית הטבילה.
<h2>דף טז.</h2>
עזרת ישראל היתה ארך מאה ושלושים וחמש. ברוחב כל העזרה, על רוחב אחת עשרה ולאורך העזרה, דרוחב כל העזרה היה רחב מאה ושלושים וחמש, ואורך כל העזרה קפ"ז אמות, ואילו [י"א] דעזרת ישראל הן בכלל אותן קפ"ז, כדחשבינן לקמן [ט"ז ע"ב]. מ"ר. וראשי פספסין מבדילין. תרוויהו הוו שוין בקדושה לכל דבר אלא מעלה בכהנים עשו, שיהא הפרש ביניהם לישראלים, וכשהיו צריכין לסמיכה ולשחיטה, ששחיטה בזר כשרה, או לתנופה, היו ניכנסין לשם ישראל וסומכין ומניפין, ואפי' עד מקום הטבעות שבצפון המזבח, דהיינו מקום שחיטה, והוא לפנים מעזרת כהנים, היו נכנסים לשחיטה, והכי תנן בהדיא בסדר טהרות בפרק קמא [כלים פ"א מ"ח], עזרת כהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל ניכנסין לשם, אלא בשעת צורכיהן, לסמיכה ולשחיטה ולתנופה. זה פרש ר' בעצמו.
<h2>דף יז.</h2>
אמ' רב הונא בריה דרב יהושע מר קא חשיב דרך [ימין] ומר קא חשיב דרך שמאל. האי תנא דאמ' להם הממונה, לא חשיב אלא אותן ארבעה לשכות העומדות בקודש ביחד, במקצוע צפונית ומערבית של עזרה, וקא חשיב דרך שמאל, אחת לשכת הטלאים במערבית דרומית, ואחת לשכת החותמות במערבית צפונית, ואחת לשכת בית המוקד בצפונית ומזרחית, ואחת לשכת שעושין בה לחם הפנים, בדרומית ומזרחית לבית המוקד. והאי תנא אידך לא חשיב אלא אותן ארבע לשכות הפתוחות לבית המוקד, שתים בקודש ושתים בחול, וקא חשיב דרך ימין, מערבית דרומית היא היתה לשכת טלה קרבן, דרומית מזרחית היא היתה לשכת עושי לחם הפנים, אילו שתים בקדש, ואילו שתים בחול, מזרחית צפונית בה גנזו אבני מזבח, צפונית מערבית בה יורדין לבית הטבילה, ולא חשיב בית המוקד, ולא חשיב נמי לשכת החותמות, דאינה פתוחה לבית המוקד, ותנא קמא לא חשיב הני תרתי, משום דאינן עומדות בקודש, דלא חשיב אלא אותן ארבע העומדות בקודש, ואע"ג דבית המוקד מקצת בחול, כיון דמקצת קיימא בקודש קא חשיב ליה, הרי עכשיו שש לשכות היו בבית המוקד ארבע דקודש ושתים דחול.
<h2>דף יז:</h2>
עולה זו אני מקריב כול'. כלומ' כל קרבן שהיה רוצה היה מקריב, ולא היה צריך לפייס כשאר כהנים.
<h2>דף יח.</h2>
רבא אמ' כולה [רבי] היא כול'. תימ' לאביי דתירץ רישא [ומציעתא] רבנן היא, וארבע או חמש א[ו]קי בפלוגתייהו דרבנן [ור'] יהודה דפליגי בשכר [הגפת] דלתות, למאי איצטריך לאוקומי בפלוגתא, הוה מצי לתרץ תרווייהו ארבע או חמש דקתני כרבנן, וארבע בדאיכא משמר המתעכב, וחמש בדליכא משמר המתעכב, יש לומר דהא ניחא ליה לתרץ בפלוגתא כמו שתירץ, משום דמשמר המתעכב לא שכיח, וברייתא לא [מיירי] במילת' דלא שכיחא, מיהו לרבא דמהדר הכי לתרוצי במשמר המתעכב אליבא דר', תימה אמאי לא מתרץ לה אליבא דרבנן הכי במשמר המ[ת]עכב כדיפרישית, גימגו'.
כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה. תימ' וכי לא היו מתענין בז' ימי תשובה, ויש לומר דבלילה קא מיירי האי דלא היו מונעין. היינו משתה לאו הוא יין. [דהא] כל אותן ז' ימים היה עובד ואנן אמרינ' [תענית י"ז ע"א] דבית אב אסור ביין בין ביום בין בלילה כשמגיע יומו לעבוד, אבל בשאר כל המשמר(ות) של אותו בית אב, יש חילוק בין יום ולילה, דביום אסורין שמא [תכבד העבודה] (ו)על בית אב [ו]היה להם לסייע, אבל בלילה שאין עבודה כשירה אלא דתמיד בלבד הקטרת איברים, אין כאן חששא לשאר כל המשמר, ומותרין ביין במשמר שלו, ובבית אב שלו אסור ביין כל אותו היום בין ביום בין בלילה [כדקאמ']. אין מאכילין אותו חגבי ולא [גבם]. ואי פרכת אמאי לא מדכר הני כולהו נמי בכהן גדול, איכא למימ' דהיינו טעמ' משום דהני דלא מדכר התם והכא מדכר, אין מביאין לידי קרי, אלא לידי זיבה, וזיבה באונס לא מיטמיא, כ(י)דאמרי' [זבחים פ"ב מ"ב] בשבעה דברים בודקין את הזב במאכל ובמשתה כול', משמ' דאינו מטמא בזיבה אם נוכל לתלות זיבתו במאכל ובמשתה, [ולהכי] ליכא למיחש בכהן גדול וצריך לשאל. ובתלמוד ירושלמי [פ"א ה"ד] מזכיר כולן בכהן גדול חגבי נמי. והתם נמי דייק למה הוצרכו לכך, והא מעשרה נסים הוא דלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים, ומשני התם משום לא תנסו את ה' וגומ', כלומ' אע"פ שנס היה, מכל מקום הם לא היו סומכין על הנס והיו ניזהרין, דאסור לסמוך על הנס.
מרתא בת בייתוס. אלמנה היתה וקידשה יהושע בן גמלא כשהיה כהן הדיוט, ולאחר שקידש נתנה שוחד לינאי מלכא שמינהו כהן גדול, ואע"פ שכהן גדול אסור באלמנה, מותר [בה] מאחר שקידשה בעודו הדיוט ושוב נתמנה, הכי אמרי' במסכת יבמות [ס"א ע"א].
ותנא דידן אמאי לא תני שעירים. בירושלמי [פ"א ה"ג] משמ' משום דפר ושעיר דין אחד יש להם, מתן דמם שוה, וכל עבודתם שוה, להכי לא תני לשעיר, התם לא פריך שעיר[ים] אלא משעיר אחת דפנים פריך התם, אותו ודאי שוה לפר.
<h2>דף יח:</h2>
ועל זה נאמ' ומלאה הארץ זימה. זו מה היא בנוטרייקון. הכי דרשי' ביבמות [ל"ז ע"ב]. ייחודי קא מייחדי להו. לאו ממש יחוד, דהא כלה שפירסה נידה קודם שניבעלה הוא ישן בין האנשים היא ישינה בין הנשים, במסכת כתובות [ד' ע"א]. והך נמי חשבינן לה כנידה כדרבא דאמ' תבעוה לינשא כול', הילכך לאו יחוד ממש קאמ', אלא כלומ' מיחדין היו נשים להן, שיהיו מיוחדות להם, ולא יתאוו לנשים אחרות, כדקא מסיק לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי [שאין לו] פת בסלו. אנו שלוחי בית דין. דמקצת זקני בית דין היו שלוחין ולא כולם.
<h2>דף יט.</h2>
ועל גגה היתה בית טבילה לכוהן גדול. ובנין לא חשיב כצינור שחקקו ולבסוף קבעו. ומשם מסיבה עולה לגג בית הפרוה. יש לומ' כדי להעלות כוהן גדול לשם לטבילה, אינמי יש לומ' כדי להביא מים להדיח קרבי קדשים. אבא שאול אומ' לשכת כוהן גדול היתה שם כול'. איכא למימ' דלפרש אתא מה שאמ' ר' אל[י]עזר שכחתי מה היתה משמשת, ואיכא למימ' דלישכה אחרת קא אמ', ומדמסיק וגג שלשתן שוה, משמ' טפי דלפרש אתא.
<h2>דף יט:</h2>
כמין קול נשמע בעזרה שבא מלאך וחבטו כול'. ובירושלמי [פ"א ה"ה] דייק אהא, בעון קומי ר' אבהו והא כת' וכל אדם לא יהיה באהל מועד, אפי' אותן שכת' בהן ודמות פניהם פני אדם לא יהיה באהל מועד, כלומ' היאך איקלע שבא מלאך וחבטו, והא קרא משמ' דאפי' מלאכים לא היה להם רשות ליכנס באהל מועד ביום הכיפורים, ומתרץ התם דקרא מיירי בשעה שהוא נכנס כדרכו, כלומ' בשעה שכהן גדול לא קלקל בכניסתו, והתם לא גרסי' בהאי לישנא בא מלאך וחבטו, אלא הכי גרסי' התם, יצא חוטמו מזניק תולעים וכמין פרסת רגל [עגל] בין מצחו.
<h2>דף כ.</h2>
אהיכא קיימינן. בקונטרס עשה גרסא תנן התם, ור' הוה בעי לשנויי כגירסת הספרים כלומ' אהיכא קאי בכל יום תורמין את המזבח, הא לא איירי לעיל בהרמה ולא מידי, ומאי נקט ליה הכא דין דהרמת הדשן, אבל שינוייה דקא משני, אהא דתנן איברים שפקעו, לא אתי שפיר, דההיא משנה דסדר קדשים היא וסדר מועד קדים לסדר קדשים, מוהיה אמונת עיתך חוסן ישועות חכמה ודעת [ישעי' ל"ג], דרשינן במסכת שבת בפרק במה מדליקין [ל"א ע"א] עיתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמה זה סדר קדשים, ולא שייך לומ' אהא קיימינן, אלא אמאי דתנא ליה קודם.
איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר. בזבחים בפרק המזבח מקדש [פ"ו ע"א] שנוייה הך מתנית' ודייק עלה בגמרא, היכי דמי אי דאית בהו ממשא בהנהו איברים דפקעו, אפי' לאחר חצות נמי יחזיר, דהא לא שלטא בהו נורא, ואי דלית בהו ממשא כגון דאיעכלו לגמרי, אפי' קודם חצות נמי לא יחזיר, ומשני לא צריכא בשרירי, כלומ' דאינן מעוכלין לגמרי, וגם לית בהו ממשא לגמרי, אלא שלטה בהו נורא במקצתה. והתם משמ' דווקא שפקעו, אבל לא פקעו אפי' איעכול לגמרי, היה עושה בהן מערכה, ולמחר מקטירן עם תמיד של שחר. כל הלילה והקטיר. האי והקטיר לא הוה ידע ר' מהו, דלא כת' בההוא קרא והקטיר.
<h2>דף כ:</h2>
תן לו בקר לבוקרו של לילה. דהיינו חצות, ובשרירי כדמשמ' בזבחים, דמשוה הפרשה, אבל מה שניתעכלו לגמרי הרמתן כל הלילה, (מעיקרא הוה משמע ליה דחלקהו חציו) ובהנך דנתעכלו, תנן במתנית' דברגלים היו מקדימין מאשמורה הראשונה, דהרמתן כל הלילה, ומעיקרא הוה משמ' ליה דחליקהו חציו להרמה, אפילו (כי) באותן דנתעכלו לגמרי, להכי הוה מתמה, ואי דאורייתא היכי מקדמינן. מ"ר.
ביום הכיפורים דאיכא חולשא דכהן גדול עבדינן מחצות. ומכאן הוה משמע שכהן גדול עצמו היה מרים את הדשן ביום הכיפורים כשאר עבודות היום שאינן כשרין אלא בו, מדקא מסיק חולשא דכהן גדול, דאי אחריני עבדי לה. מאי חולשא אית ליה, אם לאחר חצות ירימו, אבל הפייט יסד, הוקמו מחצות אפר לנערה הרים בפייס [דשן] הבערה, נראה ששאר כהנים היו מפיסין עליה כשאר ימות השנה, ונראה נמי לר' יותר ששאר כהנים היו מדשנין, דאם כהן גדול, אם כן הוה עביד טפי מעשרה קידושין וחמש טבילות, דתרומת הדשן נמי בעיא קידוש וטבילה, ואע"ג דאמ' לקמן [כ"ב ע"א] קידש לתרומת הדשן למחר אינו צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה, וקידוש קמא דכהן גדול ביום הכיפורים אינו משום קדושת היום, אלא משום דבשאר כל ימות השנה נמי אסור ליכנס לעבודה עד שיקדש, כדאמ' לקמן במכילתין [פ"ג מ"א] כל המטילין מים טעון קידושין וכשקידש להרמה לא היה צריך לקדש לתמיד, מיהו מדלא חשיב לקמן אותו קידוש ראשון וטבילה ראשונה אלא לשחיטת תמיד, מכלל שתרומת הדשן לא היתה בו ולא קידש וטבל עדיין באותו היום, ומהא (שחיטת התמיד) נמי דתנן במתניתין ומעסיקין אותו עד שהוא מגיע לזמן שחיטה, משמ' שזו היתה תחילת עבודתו שחיטת התמיד, ועוד מדקא חשיב לקמ' [כ"ב ע"א] ד' פייסות, [אי] תרומת הדשן נמי אינה כשירה בהדיוט ביום הכיפורים, אמאי מסדר להו לפייסות בסדר יומא, דאם כן דתרומת הדשן נמי בכהן גדול ביום הכיפורים הרי שום פייס לא היו ביום הכיפורים.
ברגלים דנפישי ישראל ונפישי קורבנות עבדינן מאשמור' הראשונה כדקתני לא הייתה קרות הגבר מגעת כול'. נר' לר' דהכי קאמ' ברגלים משום דנפישי ישראל ונפישי קורבנות והיו ממלאין את העזרה קודם חצות כדקתני לא הייתה קרות הגבר כול', לפיכך אילו היה ממתין עד חצות, לא היה יכול להוציא את הדשן, משום הדחק של ריבוי העם, להכי הוה מקדים, והיינו [דקא] מסיק טעמ', כדקתני לא היתה, אבל לפירוש הקונטרס דפירש טעמ' מפני ריבוי הדשן לא אתי שפיר מסקנא דמסיק, כדקתני לא היתה קרות הגבר מגעת כול'. רב אמ' קרא גברא. בירושלמי דמסכת סוכה [פ"ה ה"ה] גריס כרז כרוזא. ובירושלמי גריס וברגלים מחצות עד שלא יבואו לידי צמאון, ולא הוה ידע ר' מהו.
<h2>דף כא.</h2>
ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת. הכא משמ' שברגל היו ישראל נכנסין חוץ מאחת עשרה אמה שלהן לי"א שלעזרת כהנים, והיו נכנסין לי"א אמות שאחורי [בית] הכפורת דרך חלל שבן המזבח לכותל עזרה עד שהיו מגיעין לאולם, ושוב דרך חלל שבין אולם לכותל עזרה, עד שהיו מגיעין לי"א דאחורי [בית] הכפורת, אבל בחלל [שבין] האולם למזבח, ודאי לא היו נכנסין, דהא אפילו כהנים בעלי מומין ופרועי ראש לא היו נכנסין לשם, כדתנן בתחילת טהרות [כלים פ"א מ"ח] בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש ניכנסין לשם.
ולא אירע קירי לכהן גדול ביום הכיפורים. אבל שאר טמאו' היו מאורעין כדלקמן [מ"ז ע"א] נתזה [צנורא] על בגדיו. לא נמצא פסול בעומר. כדפירש בקונטרס טעם משום דאין להם תקנה להביא אחר, ואע"ג דאמרינן בפירקין (ד)לעיל [ז' ע"א] היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת אומר(ין) ומביאין אחרת תחתיה, דמשמ' דיש תקנה להביא אחרת, [מכל מקום לא שכיח למצוא אחרת]. מאי דכת' על השלחן הטהור. ופשטיה דקרא דכת' טהור בשולחן ובמנורה יותר ממזבח, נר' לר' משום דשולחן ומנורה לא היה בו שום ליכלוך לעולם, דתשמישו שלשולחן לא היה אלא לחם, וכן במנורה אע"פ שהיה דשן נשאר, הרי היו נירות עשוי[ו]ת למנורה מקום שנותנין שם השמן ולא מגופה של מנורה, דכת' והעלה את נירותיה משמ' שהנירות היה מעלה להניח בהן שמן, והמנורה עצמה היתה מצוחצחת טהורה לגמרי, אבל במזבח החיצון היה בו עיכול איברים ופדרים, וכן במזבח הקטרת היה נשאר אפר של קטרת.
<h2>דף כא:</h2>
חמשה דברים נאמרו באש של מערכה. נר' לר' דשלהבת היתה עולה מן השמים ולא גחלת כדפירש בקונטרס, שהרי אש כת' בכל מקום. ואורים ותומים. תימה והא אורים ותומים היו קבועים בחשן אם כן חשן נמי לא הוה במקדש שיני, והאי אי אפשר לומר, ויש לומר דאורים ותומים היו עם החשן בבית שיני, אלא לא היו נשאלין להם באורים ותומים בבית שיני, והא דקא חשיב הכא אורים ותומים בשאלה מיירי. ושמן המשחה נמי לא הוה בבית שיני כדאמ' במנחות ולקמן נמי מייתינן לה [נ"ב ע"א] משנגנז הארון נגנזו עימו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה כול', והאי דלא חשיב הכא נמי שמן המשחה, משום דהכא לא חשיב אלא דברים שבבית עצמו היו מונחים, אבל שמן המשחה לא היתה בבית המקדש מונח.
ויש אוכלת [לחים] כיבישים. ואעפ"כ הן לא היו סומכין על הנס אלא היו מייבשים, וכן בלחם הפנים אע"פ שלא היה מתעפש כדאמרן, מיהו הם לא סומכין על כך אלא כל תקנות שהיו יכולין לעשות שלא יתעפש היו עושין, כמו צניפין, והרבה דברים, במסכת מנחות [צ"ז ע"א]. וקשה לזיתים בשעה שהן חונטין. נר' דחיטים הן מתברכים כשהביאו שליש וזיתים כשמתחנטין להכי נקט הכי חנטה בזיתים ובחיטים הבאת שליש דלגבי תרומה נמי תנן גבי זיתים משהביאו שליש כבחיטין [מעשרות פ"א מ"ג].
<h2>דף כב.</h2>
מעיקרא סבור כיון דעבודת לילה הוא לא חשיבא להו ולא אתו. ואי מתקנינן להו פייס לא אתו, דאמרי כל אחד ואחד מי יימר דמתרמי ליה פייסא, אבל השתא בלא פייס כל חד סמיך עליה במרוצתו, שירוץ קודם חבירו ויזכה.
והרי איברים ופדרים דעבודת לילה הוא ותקינו לה רבנן פייסא. תמיה ר' לפרש הני איברים בתמיד כדפריש בקונטרס, דהיכי אתרמו שנשתהו איברי תמיד מלהקטירן קודם שתחשך, [והלא] זמן גדול הוא ביום להקטירן שהרי תמיד נשחט בשמונה ומחצה, וגם אי אפשר לומ' שמא בשביל נדרים ונדבות לא הספיקו להקטירן, שהרי לאחר שחיטת תמיד לא היו קריבות נדרים ונדבות כדאמרינן בפסחים בתמיד נשחט [נ"ט ע"א], אין לך דבר [שמתעכב] אחר תמיד שלבין הערבים אלא קטורת ונרות, ומפקינ' מוהקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות, ואפי' יש שם איברי שלמים שניתותרו, כגון שנזרק דמן קודם שחיטת התמיד, דמותרין להקטיר אחר תמיד, כדמשמ' נמי בתמיד נשחט [פסחים נ"ט ע"ב], רב כהנא רמי כתי' ולא ילין חלב חגי עד בקר, עד בקר הוא דלא ילין, הא כל הלילה ילין, וכתי' והקטיר עליה חלבי השלמים, ואמ' מר עליה השלם כל הקרבנות, הוא מותיב לה והוא מפרק לה, בשניתותרו. מיהו הקטרת איברי תמיד וודאי קודמין לכולי עלמ', ואמאי נשתהו עד הלילה, ור' הוה בעי לאוקומי הני איברים ופדרים דמסיק הכא, באיברי שלמים, וכגון שניתותרו, כדאמרן, שנזרק דמן קודם שחיטת התמיד וקריבין כל הלילה, ואם לא הוספקו להקטיר קודם חשיכה שרבו, אבל אי איפשר לומ' כן, דפייס לא תקנו לשלמים כדתנן לקמן בפירקין [כ"ו ע"ב], במה דברים אמורים בקרבנות ציבור, אבל בקרבנות היחיד, אם רצה להקריב מקריב, גימגו'.
דאמ' ר' יוחנן קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין כול'. מה שפירש בקונטרס דאפי' לר' דאמ' לינה פוסלת ה[קי]דוש אפי' לא פסק מעבודה כל הלילה, מודה הוא דמקרות הגבר לא פסלא, אמ' לן ר' דפלוגתא דאמוראי היא אליבא דר' בהא מילתא, בשחיטת קדשים [זבחים כ' ע"א].
ותקנתא להאי גיסא הואי תקנתא להך גיסא הואי. נראה לר' דהכי קשיא ליה כלומ' את אמרת דתקנתא דפייס משום סכנה הואי שהיתה חשובה בעינהם והיו מסתכנין עליה, הא חזינן טפי דתקנתא להך גיסא הואי שלא היתה חשובה בעיניהם ולא היו באין עד שתקנו להם מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה, ושינויא נמי אתי שפיר להך פירושא אבל כמו שפירש בקונטרס דהכי קשיא ליה וכי מפני תקלה שאורעה תיקנו להם פייס, והא להך גיסא הואי בשביל סידור המערכה ושני גזרי עצים וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובים ומעיקרא בעו פייסא, יש לתמו' מאי ק(ו)שיא ליה מהיכן משמ' טפי דמשום מערכה איתקן פייס, ולא משום תרומת הדשן, ועוד לפירושא דיליה מאי טעמ' תקינו הכי מי שזכה בתרומת הדשן כול'. קמייתא נמי לא רצים ועולים בכבש תנן. ורצים בכבש, משמע שהיו הרבה רצים בכבש, ולד' אמות לא שייכא ריצה.
<h2>דף כב:</h2>
שנ' ויפקדם בבזק. והאי מניין לדבר מצוה הואי, להציל את ישראל מיד אויביהם לידע אם יכלו להלחם על שונאיהם, והיינו דבר מצוה. ומיהא דכת' בחומש כי תשא את ראש בני ישראל וגומ' [שמות ל'], דמשמ' בלא נתינת כופר אסור למנות, משום דהוה אמינא הא דאסור למנות לגולגולת, הני מילי שלא לדבר מצוה, שאין צריכין למניין לשום מצוה, אלא לידע כמה הן, אבל לדבר מצוה, [הוה] אמינא דמותר [למנות] לגולגולת, להכי לא נפקא ליה מיניה. ששה חדשים נצטרע דוד. בסנהדרין בחלק [ק"ז ע"א], יליף מקראי ממניין שנות מלכותו שנצטרע ששה חדשים.
מעשה דאוריה. דכתי' [שמואל ב' י"ב] את אוריה החתי הכית בחרב, ורב הונא סבר שדוד נענש על אוריה, ואע"ג דאמרי' דאין שליח לדבר עבירה הני מילי מדיני אדם אבל בדיני שמים חייב, הכי אמרינן בקידושין [מ"ג ע"א] [מיהו מחלוקת] הוא לשם איכא למאן דאמ' דוד לא נענש [במיתת] אוריה ודריש למקרא הכי ואותו הרגת בחרב בני עמון [שמואל ב' י"ב], הרי הוא לך כחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמ' מורד במלכות הוה כדקאמ' ואדוני יואב ועבדי אדוני חונים וגו' [שמואל ב' י"א], מיהו הכא [רב הונא לא] סבר לה כשמאי הזקן, דאמ' התם דכולי עלמ' מודו דבדיני שמים חייב. ולרב דאמ' קבל דוד לשון הרע הא מיפרעין מיניה דאמ' רב יהודה אמ' כול'. תימה הא לא איפרעין מגופיה, מיהו יש לומר דהא נמי מגופו חשיב, שהמלכות נתחלקה ממנו וירד מגדולה.
<h2>דף כג.</h2>
מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן היו מפקיעין. רבותא נקט, ואפי' הנך בלאים שיש בהן צמר היו מדליקין אע"פ שבשבת לא היו מדליקין, [דאין] מדליקין בפתיל של צמר דכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן, ואמרינן בבמה מדליקין [שבת כ"א ע"א] פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש שנ' להעלות נר תמיד, כדי שיהא שלהבת עולה מאליה. מיהו בשמחת בית השואבה התירו והכי אמרי' התם שמחת בית השואבה שאני, אבל בהא תמיה ר' אמאי לא נקט נמי כתונת דהוה נמי כלאים.
<h2>דף כג:</h2>
לימד על בעלי מומין שכשירין להוציא דשן. והוא הדין לר' אליעזר לא בעיא בגדי כהונה.
<h2>דף כה.</h2>
ש"מ לישכת הגזית חצייה בקודש וחצייה בחול. תימ' לר' [דהשתא] משמ' דהאי לשכת הגזית היתה עומדת במערב עזרה, [דחזינ'] שמזרחה שלה היה קודש, ולעיל בפרק קמא [י"ט ע"א] [אמרינן] שבצפון היתה עומדת, דחשיב לה מהנך דשלש שבצפון, ואם תאמר במקצוע מערבית צפונית היתה עומדת, [והא אמרי'] לעיל [ט"ו ע"ב] [דלשכת] הטלאים היתה עומדת במקצוע מערבית צפונית דעזרה, [ולי] נראה דלעיל [י"ז ע"א] לא משמ' דלשכת [הטלאים] היתה עומדת במקצוע מערבית צפונית דעזרה [ממש] אלא משוכה...
